נולד ב-13 באוקטובר 1954 במרקש, מרוקו, הגיע לישראל עם משפחתו בגיל 9.

מרדכי ואנונו היה סטודנט באוניברסיטת באר שבע, עוזר הוראה בפילוסופיה, אוהב מוסיקה ופעיל בקבוצות לקירוב והבנה בין יהודים לערבים. לפרנסתו עבד בשנים 1976 - 1985 כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה.

ואנוו היה בורג במכונה גדולה. האחראים עליו היו מרוצים ממנו. הוא מילא את תפקידו במסירות וביעילות בלי לשאול שאלות. עם הזמן, למגינת ליבם של חסידי המאפיה הגרעינית, חרג ואנונו מתודעת הבורג הבודד. זהו תחילתו של השבר הגדול. הוא הרים את ראשו ובהדרגה התבהרה לו תמונה איומה: הוא חלק ממכונת השמדה. הוא משתתף בהכנתה של שואה גרעינית. הוא התחיל לשאול שאלות: האם האזרחים יודעים מה מתרחש מאחורי חומות הכור בדימונה? האם הם יודעים שישראל מייצרת פצצות אטום בכמות מטורפת? האם הם יודעים על הפסולת הגרעינית ההולכת ומצטברת ומסכנת את מקורות המים והקרקע? האם לא ראוי שהאזרחים בישראל ובעולם יקבלו קודם כל מידע אמין על מה שקורה? האם לא ראוי לשאול את האזרחים לדעתם ולהסכמתם בנושא המסכן חיי כל אחד מהם?

מרדכי ואנונו הגיע למסקנה המתבקשת: במשטר דמוקרטי האזרחים זכאים לקבל מידע; אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה היא זכות הציבור לדעת. בלי מימושה של זכות זו, אין הם יכולים למלא כיאות את תפקידם הדמוקרטי כמבקרי השלטון. כיצד מעבירים לאזרחים מידע כאשר הממשלה מונעת זאת מהם על ידי שימוש בכוחה השלטוני? מה עושים כאשר לעיתונות הישראלית אין אפשרות חוקית, בגלל חרב הצנזורה, לפרסם את המידע? אין מנוס, האזרח ואנונו נאלץ להערים על הממשלה. הוא הצליח להחדיר מצלמה לכור, לצלם אותו ולצאת עם הסרטים לחו"ל ב-1986.

מרדכי ואנונו נסע בעולם כאשר בתרמילו מידע שכל סוכנות ביון תשלם עבורו מיליונים. אבל הוא לא ביקש לרגל. הוא ביקש להעביר מידע לאזרחים ובאמצעותו לגייסם למאבק נגד הנשק הגרעיני.

ואנונו נפגש עם עורכי אחד העיתונים המכובדים בעולם הדמוקרטי, "הסנדיי טיימס", ומסר להם את המידע ללא קבלת תמורה. הכל לשם שמיים. ב-5 באוקטובר 1986 יצא "הסנדיי טיימס" בידיעה שהיכתה בתדהמה את העולם: ישראל היא מעצמה גרעינית בסדר גודל של צרפת, בריטניה וסין. את הידיעה ליווה תצלום המבנה הפנימי של הכור, המוכיח את יכולת הייצור של פצצות אטום בישראל (לכתבה המלאה באנגלית שהתפרסמה ב-1986 הקישו כאן). ואנונו סיפק הוכחה כי ישראל אגרה בשטחה הננסי מאות פצצות גרעיניות. הטירוף הגרעיני הישראלי עולה על כל המשוער. ואנונו המציא לאזרחי ישראל והעולם את ההוכחה הניצחת כי הודעותיה הרשמיות של ישראל בעניין הגרעיני הן שקריות: כי המדיניות של "לא נהיה הראשונים להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" היא כזב והטעיה. ואנונו ניפץ סופית את השקר הישראלי שהחל עם הודעת ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת בדצמבר 1960, לפיה הכור נועד להיות מחקרי למטרות שלום ויהיה פתוח למדענים מכל העולם.

בעקבות גילוייו של ואנונו הגיבה ישראל כמדינת טרור. ממשלת הרוטציה של ליכוד-עבודה בהנהגת שמעון פרס (ראש הממשלה), יצחק רבין (שר הביטחון) ויצחק שמיר (שר החוץ וסגן ראש הממשלה) החליטה לשלוח לאירופה קבוצה של סוכני "מוסד" כדי לחטוף את ואנונו. הם הצליחו ללוכדו ברומא, כבלו אותו באזיקים, הזריקו לו זריקת הרדמה והובילו אותו לאוניית חיל הים שהמתינה ליד החוף האיטלקי. ואנונו נעלם וכל העולם חיפש אחריו. ממשלת ישראל הכחישה תחילה כי ואנונו בידיה, אולם כאשר הלחץ הבינלאומי גבר הודיעה הממשלה כי ואנונו נמצא בכלא הישראלי.

אמנם יש לישראל הסכם הסגרה עם איטליה ובריטניה, ועל פי החוק הבינלאומי היתה חייבת לפתוח בהליכי הסגרה אם רצונה במרדכי ואנונו, אבל החוק הבינלאומי מעניין את ישראל כקליפת השום. היא נהגה כאחד מארגוני הטרור הלבנונים שעסקו בשנות ה-80 של המאה ה-20 בחטיפת אזרחים.

משעה שישראל הודתה כי ואנונו מצוי ברשותה, החל בעיתונות מסע הכפשה נגד מרדכי ואנונו שתוזמר היטב על ידי השב"כ. זה היה אחד הרגעים העצובים בתולדות העיתונות הישראלית. עיתונים פירסמו מידע מעוות שטיפטף השב"כ, בלי לבדוק ובלי לאמת. דמותו של ואנונו סולפה ושורטטה בקווים שהזכירו את הדיווחים של העיתונות הסובייטית בשנות ה-30 של המאה ה-20 במשפטי הראווה במוסקבה.

העיתונות הרשיעה את ואנונו הרבה לפני שהחל המשפט, והכול, נא לא לשכוח, משום שמסר מידע לעיתונות.

מול מסע ההכפשה הזה ניצב קומץ של ישראלים שפויים, שהקימו את "הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי". הוועד אירגן ב-30 בנובמבר 1991 את ההפגנה הראשונה בתולדות מדינת ישראל מול הכור בדימונה בקריאה לפירוקו, תוך הבעת תמיכה במעשהו של ואנונו. 16 הישראלים שבאו להפגנה פגשו מולם כמעט את כל משטרת הנגב, מחזה סוריאליסטי שלא יישכח.

לדעת חברי הקבוצה, הפושעים האמיתיים שצריכים לעמוד לדין הם השליטים והמדענים המנצחים על ייצור נשק אטומי מאחורי גבם של האזרחים, ואין לפגוע בשליח שמסר לציבור את המידע על פעולתם. מרדכי ואנונו התגלה לחברי הוועד כאיש אשכולות, אינטלקטואל, אידיאליסט המחויב לעולם חופשי מנשק השמדה המונית, שעשה מעשה אציל ומשלם על כך מחיר כבד. ככל שהוא שנוא על אזרחי ישראל, זכה ואנונו להערכה והכרת תודה בינלאומית. הוא זכה בפרס הנובל האלטרניבי, בפרס השלום הדני ובפרסי שלום נוספים, בתואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת טרומסו בנורבגיה, ומאז מאסרו הוא נמנה מדי שנה עם מועמדי פרס נובל לשלום.

משפטו של מרדכי ואנונו, שנערך בדלתיים סגורות, היה משפט מכור שתוצאתו היתה ידועה מראש. אם השופטים היו ממלאים את תפקידם על פי ערכים של משפט דמוקרטי ועקרונות זכויות אדם, היו צריכים לבטל את המשפט מיד עם פתיחתו ולהורות על החזרתו לאיטליה ממנה נחטף תוך הפרת החוק הבינלאומי. אולם שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, ולאחריהם שלושת שופטי בית המשפט העליון שדנו בערעור, פעלו כסוכני שב"כ והרשעתו היתה בהתאם לתסריט אותו כתבו אנשי השב"כ עוד בטרם החל המשפט. אין אבסורד גדול מזה מאשר להרשיע אדם בריגול ובבגידה על כך שמסר מידע לעיתונות.

בהקשר למשפט ראוי להדגיש כי שניים משופטיו של ואנונו, צבי טל במחוזי ודב לוין בעליון, נמנו גם עם צוות השופטים של איוואן דמאניוק, שהואשם בסיוע לפשע השמדת עם. בעוד שאת ואנונו הם הרשיעו משום שפעל על פי צו המצפון ומחויבותו לפעול להצלת האנושות משואה אטומית, הרי את דמאניוק הרשיעו משום שלא פעל על פי צו המצפון ולא הציל בני אדם מהשמדה. השופטים אפילו לא חשו בסתירה אליה נקלעו. אולי משום שבשופטם את ואנונו דבקה בהם התסמונת שחנה ארנדט כינתה הבנאליות של הרוע.

מרדכי ואנונו נידון ל-18 שנות מאסר על מעשה שאותו עובר כמעט כל עיתונאי במהלך עבודתו. אם היו שולחים לשנות מאסר ארוכות כל עיתונאי שפירסם מידע מסווג, מרבית עיתונאי ישראל היו צריכים להיות כלואים בבית הסוהר. לא רק עיתונאים, גם פוליטיקאים.

מרדכי ואנונו לא בגד ולא ריגל, אלא מילא את תפקידו של המוכיח והמתריע, על פי המצווה התנ"כית "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, 17). העם ומנהיגיו מוכי אלילות הגרעין לא אבו לשמוע את תוכחתו וזרקו אותו לבור, כפי שעשו השליטים בשעתו לירמיהו הנביא.

שלטונות מדינת ישראל לא הסתפקו בעונש דרקוני של 18 שנות מאסר. השב"כ והשב"ס גזרו עליו עונש נוסף, שכלל לא הופיע בגזר הדין - מאסר בתנאי בידוד מוחלט. הבידוד המתמשך סיכן את בריאות של ואנונו. הנימוק של השב"כ כאילו יש לואנונו מידע סודי שבגינו הוא חייב בבידוד, היה חסר שחר. את כל מה שואנונו ידע הוא מסר ל"סנדיי טיימס". גם סיפור חטיפתו פורסם בפרוטרוט ברחבי העולם ואף הזין את השראתם של כמה במאים שעשו על כך סרטים. לא זאת אף זאת: תוך כדי מאסרו של ואנונו פורסם בחו"ל מיקומם של אתרי הטילים הגרעיניים בישראל (באזור מושב זכריה שבהרי ירושלים ועל יד מושב יודפת בגליל), מידע שכלל לא היה בידיו של ואנונו.

הבידוד נעשה מתוך מחשבה קרה להביא לאיבוד שפיותו של ואנונו. זהו עונש הלקוח מבית מדרשם של משטרי איימים דיקטטוריים שנהגו לאשפז מתנגדים פוליטיים בבתי חולים פסיכיאטרים.

הבידוד המתמשך שנכפה על ואנונו הביא למסע בינלאומי שתבע את הפסקת הבידוד.

חתני פרס נובל, אמנים, מדינאים, חברי פרלמנט מניו זילנד ואוסטרליה, מיפן, מאירופה ויבשת אמריקה מחו על כליאתו האכזרית.

"אמנסטי אינטרנשיונל" הוציא גילוי דעת שבו קבע כי תנאי הבידוד בהם נתון ואנונו במשך שנים הינם "אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים". בארצות רבות הוקמו ארגונים למען מרדכי ואנונו. משלחות תמיכה באו מרחבי העולם לישראל ונפגשו עם נשיא המדינה ושר המשפטים והפגינו מול כלא אשקלון למען שחרורו.

ובכל זאת, הזמן לא עמד מלכת אפילו בישראל, גם אם הוא נע לאט. מספר גדל והולך של סטודנטים הכינו ומכינים עבודות אקדמיות על מרדכי ואנונו וסוגיית הגרעין, ובכמה מהן מגלה הקורא הבנה, אפילו אהדה למעשהו. ההצגה "אדון V" על מרדכי ואנונו, מחזה לשחקן בודד שכתב יגאל עזרתי בכיכובו של השחקן יונתן צ'רצ'י, תרמה אף היא לראייה אחרת, מאוזנת יותר, של האיש ומעשהו.

הוועידה הבינלאומית למען זכויות האדם של מרדכי ואנונו בנשיאותו של חתן פרס נובל לשלום פרופ' גוזף רוטבלט, שנערכה בתל-אביב ב-1996, במלאת עשר שנים למאסרו, היתה שיאה של פעילות בינלאומית בשני תחומים: תמיכה באיש ותמיכה ברעיון.

המאבק המתמשך נשא פרי כאשר בתחילת 1998, לאחר 11.5 שנות בידוד, הסירו שלטונות ישראל באופן חלקי את הבידוד שבו היה נתון ואנונו.

ב-21 באפריל 2004 שוחרר מרדכי ואנונו מהכלא לאחר שריצה את מלוא 18 שנות המאסר שנגזרו עליו. היה זה יום חג לתומכיו של ואנונו ולמתנגדי הנשק הגרעיני באשר הם. משלחות תמיכה מחו"ל ותומכיו בישראל התאספו ליד כלא אשקלון וקידמו את פניו במחיאות כפיים.

הוא יצא את הכלא אדם גא. 18 שנות המאסר, מהן כזכור יותר מ-11 בבידוד מוחלט, לא שברו את רוחו. הוא לא התחרט על מעשהו. הוא יצא את הכלא מחויב לרעיון פירוק הנשק הגרעיני כפי שנכנס אליו 18 שנים קודם לכן. מאז שחרורו קיבל עוד פרס, את פרס השלום על שם ג'ון לנון ויוקו אונו. טקס הענקת הפרס התקיים באו"ם בניו יורק, ומאחר שמרדכי ואנונו לא יכול היה לקבל את הפרס קיבלו אותו בשמו הוריו המאמצים.

על שמחת השחרור העיבו שורה של הגבלות שממשלת ישראל הטילה על מרדכי ואנונו. נראה כי הממשלה באמצעות השב"כ לא יכלה לעכל את העובדה שואנונו שלם עם מעשהו ועומד מאחוריו על אף תנאי הכליאה האכזריים. נאסרה עליו היציאה לחו"ל, הוא מחויב להודיע למשטרה על תנועותיו מחוץ למקום מגוריו, אסור לו לשוחח עם אנשים מחו"ל, אסור לו להתקרב לשגרירויות ומעברי הגבול.

ההגבלות האלה מתחדשות מדי שנה, והעילה הפורמלית היא כמובן "ביטחונית". השב"כ ממשיך לטעון את הטענה האבסורדית שואנונו "אוצר במוחו" מידע סודי, שעה שמומחי גרעין ברחבי העולם נתנו חוות דעת מקצועיות שכל אשר ידע מסר ב-1986 לעיתון, וב-18 שנות מאסרו היה מנותק לחלוטין מתעשיית הגרעין הישראלית, ואין לו מושג ירוק מה מתרחש היום מאחורי חומות הכור בדימונה.

בית המשפט העליון אישר עד כה מדי שנה את ההגבלות בהליך משפטי שמעורר תהיות באשר לעצמאותו אל מול השב"כ. במסגרת העתירות של מרדכי ואנונו לבג"ץ נגד ההגבלות, מתקיים הליך שקרוי "במעמד צד אחד" לפיו מסתגרים השופטים בחדר סגור עם נציגי השב"כ, ואלה מזינים אותם "בחומר הסודי". ואנונו ופרקליטיו, עורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, אינם רשאים לראות את החומר ולא יכולים לאתגרו ולהזימו. השופטים "משתכנעים" מהחומר הסודי, ומשתחווים אפיים לשב"כ ומאשרים את ההגבלות.

מרדכי ואנונו מתגורר מאז שחרורו במזרח ירושלים. הדרך היחידה שעמדה לרשותו להוכיח כי אין בידו מידע סודי, היא בראיונות שנתן לעיתונות חוץ. אומנם הראיונות האלה נעשו בניגוד להגבלות, אולם דרכם הוכיח כי אין בידו כל מידע סודי. ממשלת ישראל החליטה להעמידו לדין אבל כתב האישום לא כלל אף סעיף המאשים אותו במסירת מידע סודי, אלא רק בעצם השיחה עם אנשים זרים בניגוד לצו אלוף פיקוד המרכז. השלטון הישראלי מתגלה ביחסו לואנונו במלוא ערוותו: היכן נשמע במדינה דמוקרטית שגנרל אוסר על אזרח לשוחח עם "זרים"?

הפטנט הזה מצוי "בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בית משפט השלום, כמה לא מפתיע, הרשיע את ואנונו בקיום אותן שיחות, ודן אותו לשישה חודשי מאסר. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי ובחודש ינואר 2008 יתחדש הדיון. יתכן והמאסר בפועל יוחלף במאסר על תנאי או בעבודות שירות.

כל עוד ההגבלות בתוקפן השחרור של ואנונו הוא חלקי בלבד. הוא ממשיך להיות אסיר. הוא לא יכול לחיות כאדם חופשי במקום בו יחפוץ ולהתחיל חיים חדשים, להקים משפחה, לעבוד ולחיות כאדם חופשי.

ב-21 באפריל 2008 מסתיימת השנה הרביעית להגבלות. האם השב"כ יבקש לחדשם??

אני המרגל שלך / מרדכי ואנונו (1987)

אני הפקיד, הטכנאי, המכונאי, הנהג,
אמרו לו תעשה כך וכך. אל תסתכל
ימינה שמאלה, אל תעיין בדף. אל תסתכל
על כל המכונה. אתה אחראי רק על בורג
אחד. אתה אחראי רק על חותמת אחת.
תתעסק רק בעניין אחד. אל תתעניין
בדברים שהם למעלה ממך. אל תחשוב
במקומנו. סע. תמשיך לנסוע. הלאה. הלאה.
חשבו הגדולים, החכמים, המבינים בעתידנות.
אין חשש. אין פחד. הכל עובד, דופק.
הפקיד הקטן שלנו הוא עובד חרוץ.
הוא טכנאי פשוט. הוא הקטן.
כמו כל הפקידונים, אוזניים להם ולא
ישמעו, עיניים להם ולא יראו. ראש לנו
ולא לקטנים.
ענֲה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש.
מדוע אני רואה את כל המכונה
מדוע אני רואה את התהום
האם יש נהג לרכבת הזאת?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים
ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן -
היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן
רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי
ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע. מי ראה, מי שמע
המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי
של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה
לנו מה מבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב
על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך
אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח.
העולם הוא קטן. קטן לעומת האח
הגדול. הנני בשליחותכם. הנני
ממלא תפקידי. קחו את זה
ממני. בוא ושפטו. הקלו מעלי את
המשא. שאו אותו יחד איתי. המשיכו
את מלאכתי. עצרו את הרכבת. תרדו
מהרכבת. התחנה הבאה שואה גרעינית.
הספר הבא, המכונה הבאה, לא. אין דבר
כזה.